נאמנויות בינלאומיות, ניהול ותכנון

דיני הנאמנות בישראל וכן דיני נאמנות מחוץ לישראל, במיוחד במדינות המתנהלות בהתאם לכללי המשפט האנלוסכסי, יוצרים מערכת כלים משפטית ייחודית המאפשרת, בין השאר, הגנה לגיטימית על נכסים. בנוסף, מאפשרת מערכת כלים זו ניהול סיכונים נכון בכל הקשור להחזקת הון משפחתי או עסקי ובמיוחד בכל הקשור לפעילות רב מערכתית חוצה יבשות וגבולות.

הנאמנות היא מערכת מורכבת של זיקות משפטיות. היחוד שבנאמנות הוא כפול: ראשית, במישור של דיני החיובים, in personam  המסדיר את הזיקות בין הנאמן לבין אנשים אחרים (כגון הנהנה ויוצר הנאמנות) ובינם לבין עצמם. בניגוד לדיני החיובים הרגילים, מערכת היחסים האמונאית מטילה על הנאמן מספר חובות מיוחדות וקפדניות, במרכזן חובת הנאמנות (duty of loyalty).

שנית, לנהנה יש גם זכות מעין-קניינית כלפי נכס הנאמנות. אל הזכות האישית מתווספת ונקשרת זכות in rem . לנהנה אין זכות בעלות על הנכס; זו נמצאת לרוב בידי הנאמן. אולם, זכותו של הנהנה היא זכות קניינית שביושר ;(equitable proprietary claim)  לזכות הקניינית שביושר יש מספר נפקויות רבות-עוצמה. כך, לדוגמה, אם הנאמן נקלע לחדלות פירעון, נכס הנאמנות לא נכלל במסת הנכסים העומדים לחלוקה לנושיו. ההגנה הקניינית על זכויות הנהנה מחוזקת גם לפי קביעת חוק הנאמנות הישראלי וכן לפי קביעת מהותה של הנאמנות האנגלוסכסית, כי “אין לרדת לנכסי הנאמנות אלא בשל חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולות הנאמנות”. נכסי הנאמנות הם מאגר כלכלי עצמאי, החסין מפגיעה בו בשל חובות הנאמן (ובנסיבות מסוימות, גם בשל חובות הנהנה).

ההבחנה המשפטית המקובלת בדיני נאמנויות הינה בין נאמנות “הדירה” (Revocable Trust), לבין נאמנות “בלתי הדירה” (Irrevocable Trust).

ה”TRUST” האנגלוסכסית הינה ישות משפטית נפרדת ייחודית, כאשר עם חתימת הסכם היסוד שלה, כלל הבעלות בנכסיה עוברת באופן אוטומטי לנאמן (Trustee), וליוצר הנאמנות לא נותרת כל זכות או זיקה ישירה או עקיפה בנכסים.

הנכסים נחשבים כמוקנים (“Vested”) לנאמן, ואילו לנאמן קיימת התחייבות לפעול לטובת הנהנים באשר לדרכי ניהול הנכסים לרבות השקעתם, שמירתם, מימושם וחלוקתם, בהתאם לנאמר במסמך הנאמנות.

מרבית המודלים של “נאמנות” בעולם, בעיקר האנגלוסכסי, שונים מהמונח “נאמנות” על פי חוק הנאמנות הישראלי ולכן מן הראוי לבחון אותם שלא דרך  משקפי חוק הנאמנות הישראלי. במודלים המקובלים של נאמנות זרה אין לנהנה ואין ליוצר הנאמנות בעלות, שליטה או זכות משפטית אחרת כלשהי בנכסים שהועברו לנאמן. לנאמן יש, בדרך כלל, שיקול דעת מלא בניהול ובהחזקת נכסי הנאמנות אלא אם נאמר אחרת במסמכי הנאמנות.

לעניין זה, יפה הבחנתו של כב’ השופט, נשיא בית המשפט העליון (בדימוס), פרופסור אהרון ברק^[1], בהתייחס להבחנה שבין מוסד השליחות למוסד הנאמנות:

“… למרות דמיון זה, חשוב להבחין בבירור בין השניים. ביסוד ההבחנה עומד עיקרון הייצוג. השלוח מייצג את הנאמן;  הנאמן אינו מייצג את הנהנה. לנאמן לא נתון כוח ייצוג. פעולתו המשפטית של הנאמן משפיעה על זכויות הנהנה, אך השפעה זו אינה מבוססת על העיקרון כי הנאמן פועל בשמו של הנהנה. הנאמן פועל “בשם עצמו” בנכסים בהם הוא מחזיק כנאמן…”.

ראוי לציין, כי מוסד הנאמנות הזרה הבלתי הדירה, הינו מוסד מקובל ורווח במדינות האנגלוסכסיות, ומשמש לצרכים שונים כגון שימור בין דורי של עושר, הבטחת ניהול נכון של נכסי הנאמנות לטובת נהנים, יצירת הפרדה רכושית בין בני זוג, הבטחת רווחתם ארוכת הטווח של נהנים, ועוד.

משרדנו מתמחה ועוסק בנאמנויות מקומיות ובינלאומיות, לרבות במערכת היחסים המורכבת שבין יוצר הנאמנות, הנאמן, הנהנים ומגן הנאמנות. העיסוק כולל הן פעילות מסחרית גרידא בכל הקשור בתכנון נאמנויות; בחינת מדינת ההתאגדות של אותה נאמנות; בחירת הנאמן; ניסוח / בדיקת מסמכי הנאמנות והן פעילות ליטיגציה חובקת עולם בתחום האמור.

[1] ספרו של פרופ’ אהרון ברק,  “חוק השליחות” כרך (1) “נבו הוצאה לאור”, ירושלים 1996, עמ’ 414.